שאיפת אדים של כימיקלים, כגון: קטורת, שמנים, שרפים, תבלינים ובשמים כדי לשנות את המודעות, או כחלק מטקסים דתיים, מגיעה עד לזמנים הקדומים של מצרים, בבל (כיום עירק), הודו וסין.
על פי מספר חוקרים, שאיפת אדי גז במטרה לשנות את מצב ההכרה של אנשים היתה בשימוש בידי הכוהנים באורקל של דלפי1 אשר ביוון העתיקה.
בתחילת המאה ה-19 חומרי ההרדמה מסוג תחמוצת החנקן, אתר וכלורופורם שימשו כחומרים מטשטשים נפוצים.
תחמוצת החנקן היה תחליף זול לאלכוהול והפך לפופולרי על-ידי המדען הבריטי סר האמפרי דייוי. הוא ערך מסיבות של תחמוצת החנקן וב-1799 הוא כינה אותה בשם "גז הצחוק". עקב התופעות המרדימות, דייוי הציע להשתמש בגז הזה לניתוחים, אם כי לא ניסו זאת בחמישים השנים הבאות.
השימוש בחומרי ההרדמה למטרות בידור המשיך לאורך כל המאה ה-19 באירופה ובארה"ב.
בתקופת איסור המשקאות של שנות ה-20 של המאה הקודמת השתמשו באתר כסם שעשועים במקום אלכוהול שהיה לא חוקי בארה”ב.
בשנות ה-40 הפך השימוש בממסי צבע לפופולארי למטרות שעשועים, במיוחד בנזין.
בשנות ה-50 גדל השימוש לרעה בממסים נדיפים בארה"ב והיום הוא נפוץ בקרב הנוער.
בשנות ה-60, שאיפת ממסי צבע הפכה להיות נפוצה במגוון רחב של מוצרים מסחריים כמו מדללי צבע ולכה, חומרים מסירי לכה, משחת נעליים, נוזל למצית, ספריי צבע ואחרים.
בשנים מאוחרות יותר, שאיפת דבק וגז הפכה להיות בעיה נפוצה מאד בקרב מחוסרי בית וילדי רחוב בדרום אסיה, מקסיקו, אירופה המזרחית, קניה ואזורים אחרים ברחבי העולם. ילדי רחוב משתמשים בממסים נדיפים אלה כדי להכהות את תחושת הרעב, הקור והייאוש.
שאיפת גז וספריי צבע נפוצה גם באזורים מבודדים בקנדה, אמריקה, אוסטרליה, ניו-זילנד ובכמה מהאיים באוקיינוס השקט.
